בלי ריטלין וציפרלקס.. – חלק ראשון

פעמים רבות אני נשאלת בשיעורים ובסדנאות לגבי תופעה זו, מה המשמעות שלה? מה קורה בעולמנו שמגדיל באופן משמעותי כל כך את כמות הילדים והבוגרים הצורכים תרופות מסוג ריטלין, קונצרטה, ציפרלקס וכד'.

החלטתי להקדיש כתבה לנושא זה מכמה זוויות התבוננות: מן ההיבט הרוחני, החברתי והרפואי.

בהמשך הכתבה אציין כלי משמעותי שיכול לסייע ולעיתים להוות חלופה לריטלין, ציפרלקס ושאר תרופות מסוג זה, שבאמצעותו ניתן לאבחן וכן לאזן את המערכת ולרפא את הנדרש ללא עזרי תרופות פסיכיאטריות/ סינטטיות מן הסוג שהוזכר לעיל.

אציין לצורך כתבה זו כי אני בוגרת ביה"ס לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, עם התמחות בפיתוח תכניות לימודים, הנחיתי בעבר צוותים של מורים בבתי ספר (ולעיתים גם בשיתוף הורים) בתהליכי שינוי בית-ספריים, עסקתי במחקר בחינוך, ומעבר לזאת אני אמא לשתי בנות במערכת בתי הספר הקונבנציונלית (מעודכנת לגבי לחצי ציונים ובגרויות..), וכידוע- מורה רוחנית.

חשוב לציין כי כתבה זו אינה מהווה המלצה אישית, יש לאבחן כל מקרה לגופו ולקבל החלטה מתוך אחריות אישית.

הפרעה או תדר נשמה?

אנו נמצאים בזמן מיוחד בהתפתחות האנושית, זמן שבו שערי המודעות הרוחנית פתוחים יותר מאי פעם, זמן המאפשר התעוררות של מודעות חדשה, עמוקה, כזו שמרימה את המסך, ומסוגלת להבין את עולמנו ואת החיים מנקודת מבט גבוהה יותר.

בתוך תהליכי הצמיחה והשינוי, תהליכים מואצים בשנים האחרונות, נולדות נשמות המתגלמות בגוף עם מודעות ערה. כתבו על כך רבות, מה שנקרא ילדי הקריסטל והאינדיגו.

נשמות מפותחות אלה נולדות עם רמת מודעות רוחנית גבוהה, ומתקשות להתאים עצמן למערכות הקיימות, בעיקר של בתי הספר.

בתי הספר הינם מנגנון הפועל בתוך תבניות מסויימות המגדירות דרכי למידה ספציפיות, ערכים וציפיות מאד מסויימות. למידה נעשית בעיקר תוך מיקוד, הקשבה, כתיבה וקריאה, מה שדורש מן הילד 'לשבת בשקט' ולהתמקד.

משמעותם של התכנים וחשיבותם לא תמיד ברורה לתלמיד, אך הוא נכנס למרתון הישגים וציונים, משום שאלה הציפיות שהחברה סביבו משדרת לו. הציפיות מגיעות מבית, בדרך כלל ההורים או סבים-סבתות, וכן לחצי השוואה לאחים/אחיות, ציפיות מצוות המורים והמחנכים בבית הספר, וגם מן הסביבה החברתית- תלמיד 'גרוע' ו'בעייתי' יחווה פעמים רבות דחייה חברתית בהתאמה.

ילד, מה ייעוד החיים שלך?

האם אתם יכולים לדמיין כיתת לימוד, המתנהלת בחלקה בטבע, תוך פעילות אקטיבית, מתבוננת, ספורטיבית, שבה תלמידי בית הספר לומדים את מבנה האישיות, האתגרים וכיווני ההגשמה המיטבית עבורם? מהו סגנון התקשורת שלהם, דרכי פעולה שהכי כדאי להם להיעזר בהם כדי להשיג תוצאה רצויה.. מהי דרך הלימוד וקליטת החומר המתואמת איתם? מהו האתר במערכות יחסים, ואיך הכי כדאי להתנהג עם אמא, ועם אבא..

נשמות מפותחות מתעניינות בדברים שהינם יותר חשובים להן מאשר חומר הלימודים בבתי הספר שאנו מכירים. הן מתעניינות במשמעות החיים, תקשורת עם הנשמה, מרחב ליצירה, השראה ודמיון.

לימודים בעלי תוכן שאיננו מתואם עם הנושאים המעניינים 'באמת' גורמים לילדים המגיעים כעת לאבד עניין, להתנתק, להרגיש חוסר סבלנות. הם מגיעים לכאן בתדר אחר, וקל בתוך זה להיות בעלי קושי להתרכז במה שנתפס כשולי ולא העיקר.

עבור תלמידים מסוג זה, דרכי למידה פעלתניות, הנותנות מקום ליצירתיות, מחשבה עצמאית ובעיקר רלוונטיות לחיים עצמם- מובילים בדרך כלל לרמת מיקוד וספיגת המידע בצורה מעולה. גם דיוק, ריכוז ומיקוד הינם חלק מתהליכי התפתחות תקינה, יחד עם זאת ישנה משמעות למינון ולהתאמה האישית.

מערכת החינוך, כפי שהיא מתנהלת כיום, הינה חסרת משאבים ויכולת להתאים לכל תלמיד את סגנון הלמידה האישי שלו. גם תכני הלימוד הינם אחידים ומוגדרים ע"י מערכת החינוך על מנת ליצור 'סרגל השוואה ומדידה' אחיד.

בתי הספר, כפי שהם מנוהלים לרוב (לא כולם, תודה לאל..), מנתבים את התלמידים לשינון חומר, ובמקרה הטוב- לרכישת מיומנויות למידה וערכים. אולם עדיין מדובר במיומנויות הקונבנציונליות, שאינן נותנות מקום ומרחב לביטוי ה-'אני' הפנימי או הנשמתי.

מתוך כך יוצא שנשמות מפותחות מוצאות את עצמן בתוך סד לימודים ספציפי, מוגדר ע"י מערכת שלמה של ציפיות ודרכי לימוד, מערכת שהתאימה לזמנים אחרים בעבר, אולם איננה מתואמת עם התדר העכשווי.

ילדי קריסטל, ילדי אינדיגו.. כל זה טוב ויפה, ויחד עם זאת במקורות מידע שקראתי בנושא נראה שרשימת התכונות המתארת אוכלוסיות אלה מתאימה גם לכל תיאור 'קונבנציונלי' של ילד בעל הפרעת קשב וריכוז, HDAD וכד'. בדבריי אלה אני מתכוונת לכך, שעם כל ההבנה הנדרשת של ילד אינדיגו או קריסטל, עדיין יש לנו, ההורים והמחנכים, תפקיד חשוב בשימת גבולות. אם אתם מאבחנים את עצמכם או את ילדכם כילד אינדיגו/ קריסטל, אין זה אומר אוטומטית לאפשר לו 'הכל', כדי לתת לו מרחב ביטוי אישי.

לצערי אני נתקלת בדור שלם של הורים ששכחו את תפקידם העיקרי. לשים גבולות זה פחות נעים מאשר לתת לילד/ה לעשות כרצונם. 'למה ליצור וויכוח או עימות אם אפשר להיות חברים טובים?'..

הורים רבים שוכחים כי להיות הורה משמעו לדעת לשים גבולות לצד נתינת אהבה. אחר כך יבואו שיחות נפש, החיבורים, החוויות הכייפיות המשותפות.

ילדים ובני נוער שגדלים ללא גבולות, הינם אומללים ביותר! פינוק הינו דרכו של ההורה להימנע מהתמודדות ולשמור על תדמית חיובית בעיני הילד, אך למעשה כל זה נעשה על חשבונו של הילד עצמו. אינני מתכוונת למתן אהבה, שהינו רצוי ב-י-ו-ת-ר. פינוק הינו מצב של הסכמה עם סוגי התנהגות שמן הראוי לעצור ו/או לא לאפשר, וכן מצב שבו אנו נותנים לילד את כל מבוקשו, ללא גבולות, נתינת יתר.

נתינת יתר מסוג זה יכולה לבוא גם כפיצוי שההורה יוצר כדי 'לתת לילד את מה שאני לא קיבלתי', להתאמץ בשבילו על מנת שירגיש אהוב. שוב, כל זה יכול להיות נהדר, אם לצד הנתינה ישנם גבולות. הכל עניין של מינון.

ילדים שהוריהם פינקו אותם גדלים להיות בוגרים חסרי כלים וכוחות פנימיים להתמודד עם תסכול ועם פער בין רצונם האישי לבין מה שהחיים מזמנים להם. אחר כך הם מגיעים אלי לקליניקה תקועים ומאוכזבים, ולא מבינים מדוע החיים אינם מגישים להם על מגש של כסף את מבוקשם.

לפנק ילד משמעו לשלוח אותו לחיים ללא הגנה ותמיכה פנימית. מקום להתחבר למקורות עוצמה פנימיים הוא ממתין, לא במודע, לכך שמישהו אחר ידאג לו. תלות הינה תוצר לוואי של תופעה זו.

ועד כתבת המשך, חישבו על דברים אלה..

איך אתם חוויתם את עצמכם בילדות, בבית, בבית הספר?

מה תוכלו לעשות כיום כדי להעניק לילדיכם מרחב מוגן ע"י גבולות ברורים יותר?

או אולי דווקא כיצד תוכלו להעצים את חיבור האהבה ביניכם- אם גלשתם להקפדת יתר על גבולות ותפקוד נדרש, והגיעהזמן לפתוח את הלבבות, להתחבק.. להתקרב..

האם ישנה דרך שבה תוכלו להעניק לילדיכם כלים וידע לחיים, תובנות רוחניות, כלים להתבוננות? .. ככל שאתם צומחים ורוכשים כלים מסוג זה, כן תוכלו לסייע לבני המשפחה ולכל מי שפתוח לקבל את מתנותיכם.

שאו ברכה ואור