אבא שלי

הוא בכה בטלפון. אבא שלי.
וזה קורה בכל שנה ביום השואה. קשה לו במיוחד האשמה הנוראית על שהשאיר מאחוריו את בני משפחתו. את אחיו. כאילו יכול היה באמת להציל אותם. נער צעיר. זה לא נותן לו מנוח.

"לא הייתי צריך לעזוב אותם. הייתי צריך לתת לאבי להבריח את אחי. למה הסכמתי? למה אני?". וכך הוא חוזר ומתייסר ללא סוף. לא יועילו התנחומים. אין הסבר מקל. הוא זוכר היטב את ריח החציר בעגלה שהוציאה אותו מדרך אחת, המובילה לאבדון, אל דרך אחרת, המובילה אל חופש מיוסר.
וזה יושב עמוק. עמוק מאד, ולא מרפה.
הוא הגיע לארץ לאחר דרך חתחתים ביערות אבודים. נדמה שרק מי שהיה שם מבין באמת. לא, לא ליקק דבש. המציאות התנפצה לו באחת כשאחיו, לא בדם דווקא, אלא אחיו היהודים, הפגיזו את ספינת "אלטלנה" שבה עלה נרגש ארצה. תמונות המזכרת המועטות של אמא-אבא ושטרות מזומנים לקיום, צפו על מי הים התיכון לחופה של הארץ המובטחת, ממתינים ליד גואלת, ושוקעים ביאוש, אט אט, למצולות. כמו חייו.
לא, הוא לא שוכח.
לחשוב שאדם כמוהו, שאיבד את כל עולמו ומשפחתו, מגיע לכאן, 'הביתה', ומוצא עצמו נוטש ספינה טובעת, מופגזת, נבגדת. שוחה אל החוף. ישן על ספסל ציבורי. בונה חיים מאין.
ואני מתבוננת אל דור ההורים שלנו. כמה רבים מהם חוו שואה. כזו או אחרת. היטלטלו בתוך מציאות פסיכודאלית, מוטרפת. רובם עברו ילדות לא פשוטה, גם אם לא היו שם, בשואה.
ושואלת את עצמי עד כמה אנו חומלים ומכילים אותם ב א מ ת. כבני אדם.
אכן, אנחנו כילדיהם שילמנו מחיר אישי. זרע ההיסטוריה שלהם הונצח בחיינו שלנו, דרכם. ספגנו את התוצאה, חווינו את מי שהם היו, עם השריטות שנחרצו בחייהם. חלק מהם הסתגר אל תקשורת מופנמת. חלק הפכו להיות חרדתיים, אלימים, מנותקים רגשית או מונעים על-ידי דאגת-יתר. חלקם לא הצליחו לממש את חלומותיהם. נאלצו לוותר על לימודים או תעסוקה בתחום נחשק. נקטעו להם החיים. באחת.
כילדים ספגנו זאת. חלק מתבניות אלה קיימות בנו כיום.
וזה נכון שיש לתת מקום לרגש האותנטי שלנו. לא נוכל לסלוח ולרפא מבלי לתת ביטוי לכעס, לפגיעה, לאשמה. תהליך הריפוי מתחיל ממתן לגיטימציה לרגשות הכי קשים שלנו. להסכים לראות אותם, את הורינו, כאשמים. "הם" דפקו לנו את החיים.
אולם, אם אנו נשארים במקום זה של האשמת הורינו, אין אנו יכולים לצמוח משם אל מחוזות השינוי והריפוי.
ואנחנו בחרנו אותם להיות לנו להורים.
עשינו זאת בהכרה מלאה, ברמת נשמה, בטרם לידתנו. בחרנו לשאת את זרע הכאב, התדהמה וההלם. בחרנו להיוולד להורים שחוו שבר גדול. כל אחד מהם מתמודד בדרכו עם פחד, אשמה, טירוף, נטישה, אובדן, כאב. חד ומתמשך, כזה שלא עוזב.
בתוך כל אחד מהם נמצא ילד אבוד, ילדה אבודה, שלא ממש מבינים למה.
אנו, בזמן זה, זכינו. אנו מקבלים על מגש של כסף דבר-מה יקר ערך, שלא היה להורינו בנמצא. יש לנו עם מי לדבר! כיום ישנה אפשרות לתקשורת פתוחה, פסיכולוגית או רוחנית, תבונית. יש לנו למי לפנות, יש היכן לקבל סיוע, יש ספרים להיעזר בהם, יש קבוצות תמיכה, מנחים, יועצים, קורסים. כל כך הרבה דרכים וכלים לבצע תהליכי מודעות. לשחרר זרעים רקובים ההופכים למאכלה פנימית. להנביט את עצמנו מחדש. בכל יום.
וזה לשאול את עצמנו היכן אנו נושאים זרע זה בחיינו אנו.
·כיצד מתנהלת התקשורת שלנו?- עם עצמינו ועם האחרים. האם יש באופייה משהו המוכר לנו מבית הורינו? האם אנו נוטים לדבר על רגשותינו האמיתיים? האם אנו מעבירים מסרים ברורים? מהו אופי התקשורת שלנו עם בני הזוג, הילדים, אנשים במקום העבודה, חברים, שכנים וכו'?

אני, למשל, גדלתי בבית שבו לא מדברים באופן ישיר על הדברים. המסרים עקיפים, מרומזים. זה דרש ממני תהליך ארוך, של זיהוי ושינוי. עד היום עלי להיות ערה לסוג התקשורת שלי. אני מזהה על פני השנים בכל פעם עוד ועוד היבטים של ה'באג' הזה. עובדת עליו בקליניקה (כמו שאני מנחה אנשים בתהליכי שינוי ומודעות, כך אני דואגת ללכת לתהליך שבו מנחים אותי), משנה בתוך למידה משיקופים בחיי במערכות יחסים שונות.

אין אני באה היום בטענות להוריי על התקשורת הלקויה שלהם. אותם אנחנו לא יכולים לשנות, כידוע. עלינו לקחת אחריות מלאה על עצמנו, משום שרק לקיחת אחריות זו, היא-היא המאפשרת יצירת שינוי. כי רק כשאני אחראית על מערכת כלשהי, יש לי היכולת גם לשנותה.

עלינו ללמד את המערכת שלנו מחדש, בכל פעם מחדש, קודים חלופיים, מיטביים.
·עד כמה אנו מממשים משאלות ליבנו בתחומי חיים שונים?-האם אנו חווים בחיינו חוסר יכולת לממש עצמנו מבחינה תעסוקתית? זוגית? כספית? והאם קושי מסוג זה חוו גם הורינו בחייהם? האם אתם מוצאים עצמכם שואלים "למה? למה זה קורה לי?" מרגישים ילדים אבודים?

למדתי שאנו משחזרים שוב ושוב את אותן תבניות. אלה שנחרטו במערכת שלנו בגיל צעיר. הורינו היו אז דוגמא ומקור הזנה. נשמנו וספגנו את כוליותם. אבי לא הצליח ליצור רצף בחייו. הוא חווה, עד היום, תהפוכות וחוסר יציבות בתחומי החיים השונים. כשחוויתי גרף לא יציב של חשבון הבנק שלי, פניתי לבדוק האם היתה תבנית כזו אצל הוריי, שניהם או אחד מהם, ואיזו מציאות אני חוויתי מבחינה כלכלית בחיי הצעירים. משאני מזהה תבנית כזו, אני פועלת לרפא ולשנות אותה בתוכי. כשאני משנה את המציאות הפנימית שלי, נסיבות חיי החיצוניות משתנות בהתאם.
·האם אתם חווים בחייכם פחדים? חרדות? חוסר ביטחון קיומי?חוסר מנוח? עמידה על המשמר? דאגנות? או אולי אובססיה? פראנויה? קלסטופוביה?אני מניחה שהחיבור ברור. בידקו מה היתה החוויה שלכם בעניין בשנות ילדותכם ובגרותכם המוקדמות. אם אינכם מוצאים שם קצה של חוט (בהנחייה מקצועית יימצא כזה, מן הסתם, גם אם אין לכם כעת זיכרון מודע לכך), הרי ניתן להגיע לשורשים עמוקים עוד יותר, כמו תקופות חיים קודמות, שבהן ניטע זרע הדפוס.

זיכרו: הפחד- משתק. אם אתם נושאים את זרע החרדה הקיומית בתוככם, מן הסתם ישנם אזורים ותחומים שאינם פועלים כשורה בחייכם. הם "משותקים". הוריכם אינם "אשמים לכם" בכך. אתם אחראים ב- 100% על התבניות הפנימיות שלכם. רק מתוך אחריות זו תוכלו לבצע את השינוי. מומלץ בסיוע מקצועי המתמחה בליווי בתהליכי ריפוי, שחזור ושינוי גוף הרגש.
·האם ריפאנו את הפגעים? האם אנו מתבוננים עמוק אל תוך הדפוסים שלנו? כשאנו מזהים באלו מקומות ואזורים בחיינו ממשיכים 'זרעים היסטוריים' להיות מוזנים ולנהל את חיינו- אנו כבר בתחילתו של תהליך הריפוי. אתם יודעים, ילדים מוכים הופכים באופן פראדוכסלי להורים מכים. אלא אם כן ריפאו תבנית זו בתהליכי מודעות. אנו משחזרים בדיוק את אותם דפוסים, שהופנו כלפינו בעבר והסבו לנו סבל וקושי, ומשלמים על כך מחיר כאן ועכשיו בחיינו. וזה ניתן לריפוי. יתרה מזו, בכל פעם שאנו מסכימים להתבונן, לזהות ולשנות תבנית פנימית, המציאות מביאה אל תוך חיינו גמול, מתנה, הגשמה. כך בנוי בית-הספר הזה של החיים. וזה עובד!
* * *
ולסיום:
הורינו הם בני דור השתיקה, שהתמודד באומץ עם מציאות מרוסקת ואסף את השברים במו ידיו. אנחנו דור שמבטא. שאפשרי לו לדבר על רגשותיו. על הבטן הרכה והכואבת.
בואו נשנה את השרשרת ה'גנטית' הזו. נשים קץ לבורות הרגשית. נוכל לייצר הורות אחרת לילדינו מתוך השינוי והצמיחה שלנו. ננציח את המסר, של למידה מתוך שיקופי החיים. את מסע הנשמה, במקום את זרע הקורבניות והשריטות הרגשיות.

ללא עבודת-עומק של מודעות ושינוי, תמשיך להתקיים הנחלת מורשת של זרעי פגע לדורות הבאים. זה עובר מדור לדור. משתכפל.
עלינו לקחת אחריות. אלה הורינו. וזה לא מיקרי. בואו נראה מה אנו לומדים מזה, ובעיקר- מה עלינו לעשות כדי לשנות בתוכנו.
* * *
אבי עמד היום, יום השואה, בפני 900 בני נוער, ושיתף אותם בסיפורו, ככה, מהבטן. מהלב. בסוף דבריו נעמד הקהל כולו. בדממה. השקט מחא כפיים.
הוא יצא את האולם כשמכל עבר ניגשים אליו, מחבקים, דומעים.
כשאני מתחברת אליו, בחוויה הזו, אני שוכחת לרגע הכל.
אין כעס או פגיעה. אין צער או כאב.
יש אותו, אבא שלי,
ואותי
מצומררת."

לזיכרו של אבי, שמאז כתיבת מאמר זה הלך לעולמו, ולזכרם של בני משפחתי שנספו בשואה: אתם חלק מהמשפחה שלנו, ומהעם היהודי, ובליבנו תמיד.